לנקות המנעל בשבת
הרב יניב חניאיגחשווןתשעה06/11/2014
שאלה:
שלום וברכה, 1.האם מותר לנקות את הנעל מהבוץ הלח בשבת על ידי שמשפשף את הנעל בכותל או בקרקע? 2.אם יש בוץ על החולצה איך יהיה לי מותר לנקות את החולצה?
תשובה:
1. בכותל מותר לשפשף את הנעל, בקרקע חכמים אוסרים. כמו כן חכמים אוסרים במשהו חד במיוחד משום ממחק.2. מותר לשפשף קלות מחוץ כדי להסיר את הגוש עצמו,\ אולם לא לנקות את הסימן מהחולצה. כמו כן מותר לשפשף מבפנים, שלא על האדמה עצמה, אלא כדי להפיל את החיצוני.
תשובות נוספות בנושא-
ציחצוח נעלים וגזיזת ציפורניים בחול המועד
שני הדברים מותרים, מותר לצחצח נעליים וכן מותר לגזוז צפרניים בחול המועד.
שני הדברים מותרים, מותר לצחצח נעליים וכן מותר לגזוז צפרניים בחול המועד.
קשה לי להתכוון בתפילה
חז"ל אמרו "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין ליבו לאביו שבשמיים" באופן כללי תפילה מוגדרת כעבודה שבלב ולכן כמו כל עבודה היא דורשת מאמץ, השאיפה צריכה להיות לומר את כל התפילה בכוונה גדולה. אולם עד שנגיע לרמה הזאת ניתן להתרכז בחלקים מן התפילה, וחכמים אפילו קבעו חלקים שחשוב יותר להתרכז בהם מאחרים. כמובן שחשוב להתאמץ ולהשתדל להגיע למדרגה של כוונה בתפילה כולה.
חז"ל אמרו "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין ליבו לאביו שבשמיים" באופן כללי תפילה מוגדרת כעבודה שבלב ולכן כמו כל עבודה היא דורשת מאמץ, השאיפה צריכה להיות לומר את כל התפילה בכוונה גדולה. אולם עד שנגיע לרמה הזאת ניתן להתרכז בחלקים מן התפילה, וחכמים אפילו קבעו חלקים שחשוב יותר להתרכז בהם מאחרים. כמובן שחשוב להתאמץ ולהשתדל להגיע למדרגה של כוונה בתפילה כולה.
שימוש בשמפו בשבת
אם השמפו נוזלי, ניתן להשתמש בו בשבת, לרחיצת ידיים וכדומה, אולם לשימוש לחפיפת הראש זו בעיה, יש בעיה לחפוף את הראש בשבת.
אם השמפו נוזלי, ניתן להשתמש בו בשבת, לרחיצת ידיים וכדומה, אולם לשימוש לחפיפת הראש זו בעיה, יש בעיה לחפוף את הראש בשבת.
גרושה החיה עם בן זוג קבוע חיי אישות מזה מספר שנים - מותר לה לטבול?
האם מותר? זו שאלה קשה. באופן עקרוני אם היא תטבול הם ימנעו מאיסורים חמורים מאוד של קיום יחסים בזמן נידה. מצד שני, יש כאן חיי אישות אסורים בין גרושה לכהן. לעניות דעתי, עדיף שהיא תטבול ובכך הם ימנעו מהאיסור החמור של נידה, מתוך הבנה שהם לא ישמעו לנו אם נאמר להם להיפרד...
האם מותר? זו שאלה קשה. באופן עקרוני אם היא תטבול הם ימנעו מאיסורים חמורים מאוד של קיום יחסים בזמן נידה. מצד שני, יש כאן חיי אישות אסורים בין גרושה לכהן. לעניות דעתי, עדיף שהיא תטבול ובכך הם ימנעו מהאיסור החמור של נידה, מתוך הבנה שהם לא ישמעו לנו אם נאמר להם להיפרד...
קול באשה ערווה- שייך בדורנו?
נראה שהשלב הראשון, ההכרחי ביותר והקשה ביותר בעבור כל אדם מאמין – הוא קבלת העובדה ששכלך המתוחכם, המודרני, הבשל, מבוגר וכל מה שתרצו, עדיין כפוף לשכל עליון יותר, שחושב לפעמים אחרת ממך. זה קשה יותר מלצום, קשה יותר מלהתנזר מתאוות ולכן מהווה אולי את המטרה הגבוהה של כל מאמין – קבלת העליונות של מישהו על עצמך. באופן מפליא ביהדות הקושי הזה בא לידי ביטוי דווקא במקום הלכאורה אנושי של התורה: הקבלה של התורה שבעל פה כתרגום ל"רצון" הישיר של אלוקים.
במשך הדורות, גם מי שהיה מוכן, אולי, לקבל את הקב"ה כמנחה דרך עליון, התקשה פעמים רבות לקבל את התרגום המעשי של הרצון האלוקי כפי שהוא מופיע בתורה שבעל פה. המחשבה שבני אדם, בשר ודם כמוני, התקדמו מבחינה רוחנית עד כדי כך שדבריהם מתארים ומבטאים את הרצון האלוקי עצמו – קשה לנו לעיתים יותר מההכרה בעליונותו של האל. אם תרצו, המאבק על התורה שבעל פה הוא מאבקה המרכזי של היהדות לכל אורך הדורות, החל ממתנגדי משה, עבור דרך הקראים, הנוצרים ועד לרפורמים של ימינו. זוהי נקודה שמציבה קשיים גם מבחינה שכלית ורוחנית – איך יתכן שדברים שאמרו רבנים לפני מאות שנים הופכים להיות תורה? מי שמם להחליט? מה הופך להיות חלק מהיהדות ומה לא? אילו דברים הופכים להיות "מצווה" ואילו מהם נידחים, ועוד. לא לחינם קיים עיסוק רחב כל כך בסוגיות אלו בכל רחבי התורה – מכיוון שבסופו של דבר מתברר שהיהדות היא יהדות רבנית וחז"לית,
ממילא לעצם ההגדרה של דברי חז"ל יש את המשמעות הגדולה ביותר לגבי יהודי מאמין. יש לדברים משמעות בהרבה תחומים, מצד אחד כפירה בדברי חכמים כמוה ככפירה באלוקים בעצמו ומצד שני "מגלה פנים שלא כהלכה" הוא חטא חמור ביותר, כי גילוי הפנים כהלכה הוא המקצוע המרכזי ביותר בחייהם של היהודים.
על פי הדברים הללו היה לי קשה מאוד לקרוא ולהבין את דברי רבנים מסויימים, על כך שאיסור קול באישה נובע מ"האווירה התרבותית לפני 1500 שנה". גם אם נקבל את העובדה הלא נכונה שיש הבדל כלשהוא בין חוסר הצניעות בימינו לבין חוסר הצניעות בימי חז"ל ושאז אנשים התייחסו ביתר תאווה לקולות נשים בגלל נדירותם, ואפילו אם נתעלם מהעובדה שאיסור קול באישה נלמד מפסוק מפורש והוא לא גזירה, תקנה או לימוד בשלוש עשרה מידות [גמרא במסכת ברכות כד- "אמרשמואל: קול באשה ערוה, שנאמר"כי קולך ערב ומראך נאוה"... בגמרא ניתן להבין שמדובר על איסור כללי, או על איסור שנוגע לדיני קריאת שמע, כהבנה הראשונה פסקו כל ראשוני ספרד ובעקבות הרמב"ם גם השו"ע. הגמרא במסכת סוטה מבארת יותר את האיסור - "אמררביוסף: זמרי גברי ועני נשי - פריצותא, זמרי נשי ועני גברי - כאש בנעורת."], ה"אווירה התרבותית" הזו היא בדיוק התורה שבעל פה שממנה נלמדים כל דיננו. ממילא אין שום הבדל שהוא בין לימודי חז"ל לגבי שופר לבין קול באישה. המקור הוא אותו מקור והחשיבות מקבילה, או יותר נכון לומר – המקור שפוטר נשים משמיעת קול שופר הוא זה שאוסר על גברים לשמוע קול אישה שרה... מה שצריך להוביל לזה שעל שמיעת שופר לא שוברים את הכלים ואילו על קול אישה כן – בדיוק הפוך ממה שציינה הרבנית פיוטרקובסקי.
כמובן, ישנה השתלשלות הלכה ארוכת שנים וצריך לבדוק מה כתבו על כך הפוסקים במרוצת הדורות, צריך גם לבדוק הלכתית האם פשט האיסור בישראל או לא, מי מוגדר "ישראל" לצורך עניין זה ועוד, הכל מתוך אותה זהירות שלא לגלות פנים שלא כהלכה ומתוך רצון להתאים עד כמה שניתן את ההלכות הללו למציאות חיינו, אולם הגדרה של "עולם תרבותי שונה" אצל חכמים ובימינו שלנו היא לא רק מדרון חלקלק שמוביל לרפורמה אלא היא היא תחתיתו של המדרון בעצמה, המקום האחרון שאליו ניתן להידרדר. כמובן, ברור שאין זו כוונתה של הרבנית פיוטרוקובסקי, או של אחרים שעסקו בנושא בשבועות האחרונים, אולם מסגנון הדברים נראה שיש מקום לחידוד "גבולות הגזרה"- ב"עולם התרבותי" של חז"ל לא שמעו על חווה אלברשטיין, אבל בהחלט שמעו על שירת נשים, על מלכים שחייהם המוטרפים היו גורמים למשתתפים הפרועים ביותר של "הישרדות" להסמיק, ובכל זאת למדו "רק" מפסוק שאסור לגבר יהודי לשמוע אישה שרה. זה הבסיס ההלכתי ולא התרבותי של האמירה. כעת אפשר ואפילו צריך לדון האם מדובר באישה אחת או בקולות רבים, האם מדובר על שירה או על זמרה או כל דיון הלכתי אחר, כולל הדיון האם שמירת ההלכה הזו היא חילול ה' או קידושו ברבים. אבל זהו המישור היחיד שבו מתנהלים הדברים. בשום מקרה לא נאמר שחכמים דיברו על מציאות אחרת, על תרבות שונה ושלכן דבריהם אינם רלוונטיים לדורנו, הסוּפּר-מתקדם ובריא מבחינת הזבל שבו הוא צופה.
ישנו בהחלט מרווח במציאות שבו יהודים דנים ומנסים להגדיר את היהדות כתרבות, נחמדה או לא נחמדה, בלבד. אולם מדובר על מרווח חילוני למהדרין ולא במרחב של הציונות הדתית, שיוצא מנקודת הנחה חילונית ואפילו נוצרית שלפיה אין באמת קשר בין הרצון האלוקי למה שנכתב בגמרא... במובן מסוים אפשר שזוהי הנקודה המרכזית של מי שמנסים לחיות את היהדות כתרבות: הניתוק בין התורה שבעל-פה לבין נותן התורה.
נראה שהשלב הראשון, ההכרחי ביותר והקשה ביותר בעבור כל אדם מאמין – הוא קבלת העובדה ששכלך המתוחכם, המודרני, הבשל, מבוגר וכל מה שתרצו, עדיין כפוף לשכל עליון יותר, שחושב לפעמים אחרת ממך. זה קשה יותר מלצום, קשה יותר מלהתנזר מתאוות ולכן מהווה אולי את המטרה הגבוהה של כל מאמין – קבלת העליונות של מישהו על עצמך. באופן מפליא ביהדות הקושי הזה בא לידי ביטוי דווקא במקום הלכאורה אנושי של התורה: הקבלה של התורה שבעל פה כתרגום ל"רצון" הישיר של אלוקים.
במשך הדורות, גם מי שהיה מוכן, אולי, לקבל את הקב"ה כמנחה דרך עליון, התקשה פעמים רבות לקבל את התרגום המעשי של הרצון האלוקי כפי שהוא מופיע בתורה שבעל פה. המחשבה שבני אדם, בשר ודם כמוני, התקדמו מבחינה רוחנית עד כדי כך שדבריהם מתארים ומבטאים את הרצון האלוקי עצמו – קשה לנו לעיתים יותר מההכרה בעליונותו של האל. אם תרצו, המאבק על התורה שבעל פה הוא מאבקה המרכזי של היהדות לכל אורך הדורות, החל ממתנגדי משה, עבור דרך הקראים, הנוצרים ועד לרפורמים של ימינו. זוהי נקודה שמציבה קשיים גם מבחינה שכלית ורוחנית – איך יתכן שדברים שאמרו רבנים לפני מאות שנים הופכים להיות תורה? מי שמם להחליט? מה הופך להיות חלק מהיהדות ומה לא? אילו דברים הופכים להיות "מצווה" ואילו מהם נידחים, ועוד. לא לחינם קיים עיסוק רחב כל כך בסוגיות אלו בכל רחבי התורה – מכיוון שבסופו של דבר מתברר שהיהדות היא יהדות רבנית וחז"לית,
ממילא לעצם ההגדרה של דברי חז"ל יש את המשמעות הגדולה ביותר לגבי יהודי מאמין. יש לדברים משמעות בהרבה תחומים, מצד אחד כפירה בדברי חכמים כמוה ככפירה באלוקים בעצמו ומצד שני "מגלה פנים שלא כהלכה" הוא חטא חמור ביותר, כי גילוי הפנים כהלכה הוא המקצוע המרכזי ביותר בחייהם של היהודים.
על פי הדברים הללו היה לי קשה מאוד לקרוא ולהבין את דברי רבנים מסויימים, על כך שאיסור קול באישה נובע מ"האווירה התרבותית לפני 1500 שנה". גם אם נקבל את העובדה הלא נכונה שיש הבדל כלשהוא בין חוסר הצניעות בימינו לבין חוסר הצניעות בימי חז"ל ושאז אנשים התייחסו ביתר תאווה לקולות נשים בגלל נדירותם, ואפילו אם נתעלם מהעובדה שאיסור קול באישה נלמד מפסוק מפורש והוא לא גזירה, תקנה או לימוד בשלוש עשרה מידות [גמרא במסכת ברכות כד- "אמרשמואל: קול באשה ערוה, שנאמר"כי קולך ערב ומראך נאוה"... בגמרא ניתן להבין שמדובר על איסור כללי, או על איסור שנוגע לדיני קריאת שמע, כהבנה הראשונה פסקו כל ראשוני ספרד ובעקבות הרמב"ם גם השו"ע. הגמרא במסכת סוטה מבארת יותר את האיסור - "אמררביוסף: זמרי גברי ועני נשי - פריצותא, זמרי נשי ועני גברי - כאש בנעורת."], ה"אווירה התרבותית" הזו היא בדיוק התורה שבעל פה שממנה נלמדים כל דיננו. ממילא אין שום הבדל שהוא בין לימודי חז"ל לגבי שופר לבין קול באישה. המקור הוא אותו מקור והחשיבות מקבילה, או יותר נכון לומר – המקור שפוטר נשים משמיעת קול שופר הוא זה שאוסר על גברים לשמוע קול אישה שרה... מה שצריך להוביל לזה שעל שמיעת שופר לא שוברים את הכלים ואילו על קול אישה כן – בדיוק הפוך ממה שציינה הרבנית פיוטרקובסקי.
כמובן, ישנה השתלשלות הלכה ארוכת שנים וצריך לבדוק מה כתבו על כך הפוסקים במרוצת הדורות, צריך גם לבדוק הלכתית האם פשט האיסור בישראל או לא, מי מוגדר "ישראל" לצורך עניין זה ועוד, הכל מתוך אותה זהירות שלא לגלות פנים שלא כהלכה ומתוך רצון להתאים עד כמה שניתן את ההלכות הללו למציאות חיינו, אולם הגדרה של "עולם תרבותי שונה" אצל חכמים ובימינו שלנו היא לא רק מדרון חלקלק שמוביל לרפורמה אלא היא היא תחתיתו של המדרון בעצמה, המקום האחרון שאליו ניתן להידרדר. כמובן, ברור שאין זו כוונתה של הרבנית פיוטרוקובסקי, או של אחרים שעסקו בנושא בשבועות האחרונים, אולם מסגנון הדברים נראה שיש מקום לחידוד "גבולות הגזרה"- ב"עולם התרבותי" של חז"ל לא שמעו על חווה אלברשטיין, אבל בהחלט שמעו על שירת נשים, על מלכים שחייהם המוטרפים היו גורמים למשתתפים הפרועים ביותר של "הישרדות" להסמיק, ובכל זאת למדו "רק" מפסוק שאסור לגבר יהודי לשמוע אישה שרה. זה הבסיס ההלכתי ולא התרבותי של האמירה. כעת אפשר ואפילו צריך לדון האם מדובר באישה אחת או בקולות רבים, האם מדובר על שירה או על זמרה או כל דיון הלכתי אחר, כולל הדיון האם שמירת ההלכה הזו היא חילול ה' או קידושו ברבים. אבל זהו המישור היחיד שבו מתנהלים הדברים. בשום מקרה לא נאמר שחכמים דיברו על מציאות אחרת, על תרבות שונה ושלכן דבריהם אינם רלוונטיים לדורנו, הסוּפּר-מתקדם ובריא מבחינת הזבל שבו הוא צופה.
ישנו בהחלט מרווח במציאות שבו יהודים דנים ומנסים להגדיר את היהדות כתרבות, נחמדה או לא נחמדה, בלבד. אולם מדובר על מרווח חילוני למהדרין ולא במרחב של הציונות הדתית, שיוצא מנקודת הנחה חילונית ואפילו נוצרית שלפיה אין באמת קשר בין הרצון האלוקי למה שנכתב בגמרא... במובן מסוים אפשר שזוהי הנקודה המרכזית של מי שמנסים לחיות את היהדות כתרבות: הניתוק בין התורה שבעל-פה לבין נותן התורה.
עוד תוכן בשורש
שיעורי תורה
עוד מהרב יניב חניא
עוד בנושא הלכות שבת
מוצרים
